מחלה

מחלה

כשהיינו רוצים לבקש משהו מהבת הקטנה שלנו, גילינו שזה עובד הרבה יותר יעיל, כשנקטנו בשיטת

הפסיכולוגיה ההפוכה. די היה לאמר לה שהיא לא תספיק לצחצח שיניים, וכבר הייתה טסה לאמבטיה

ומבצעת את הפעולה כהרף עין.
באופן מפתיע, גם הנשמה שלנו עובדת לפעמים בצורה זו. יש בה מקור כוח אדיר שמחובר לאינסוף,

שמאפשר לה לחוש חופשיה באופן מוחלט, ללא כל מגבלה. למעשה מהות זו, באה לסייע לעצמי

המוגבל להתפתח מעבר למוגבלות שלו, לאפשר לנו לצאת מהתבניות ולקיים ברמה הרוחנית את

החיבור למקור האינסופי . הנשמה אינה יכלה להתפתח בלי הכלי שלה (הגוף). היא זקוקה להתנגדות

שקיימת רק בעולם החומר. ואילו הכלי המוגבל שלנו, שואף בעזרת תודעה המחוברת לנשמה, לצאת

ממוגבלותו ובכך לקיים תהליך התפתחות אינדיבידואלי וקוסמי בו זמנית.
אך לעיתים, כשאנו מזדהים יתר על המידה עם התבניות שלנו, ועם המוגבלות, ומגייסים כביכול את

הנשמה אל עבר הסופיות, במקום שהיא תגייס את העצמי המוגבל אל האינסוף, מזדעקת אותה

נשמה, ופוגעת באותו חלק בתבנית איתו אנחנו הכי מזדהים. היא זועקת להכריז על חירותה, גם אם

הדבר יעלה לה במחיר חייה. היא למעשה בת אלמוות, אך היא מקריבה את ביתה, מקום משכנה,

כדי לשחרר עצמה לחופשי או כדי לאפשר לנו להיזכר באותו אינסוף מוחלט. לעזור לנו לצאת אל

מודעות מרחיבה ומשחררת.
אותו שינוי, משבר או מחלה, עלולים להיות מאבק בין שני העולמות הפנימיים בנו, הסופי והאינסופי,

או יכולים להיות הזדמנות לדיבור פנימי והשכנת שלום= הזכרות בשלם המכיל את שני הקטבים.

כשאנחנו חווים את המשבר הזה כבגידה של הגוף, אנחנו למעשה מפספסים את ההזדמנות לשיח

מקרב, להתפתחות ולשחרור מהכבלים שהגבילו אותנו מלצאת לחופשי.
"כי מי שהוא חבוש עדיין במאסר ייצרו, אין עיניו רואות את האמת הזאת, ואינו יכול להכירה…"

(מסילת ישרים)